הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט פ״ג

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

« Rabbi Akiva Eiger on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 82 Rabbi Akiva Eiger on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 84 »

1 דין מלוה שהודה בשטר שהוא מזוייף. ובו ד סעיפים: אם המלוה מודה שקבל ממנו דמי השטר אלא שאמר שקבלם בשביל מלוה על פה שהיה לו עליו ואין הלוה מודה באותה מלוה נתבאר בסי' נ"ח:

2 אם הלוה מודה בשתי הלואות ושתיהן עבר זמנן ונתן לו מנה סתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך ובאחרת יש לו כח יותר כגון שיש לו ערב והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כי אומר שלאותה נתכוין אין שומעין לו טור ס"ג בשם בעה"ת ואפי' אומר בפי' לא אפרע לך אלא מחוב פלו' והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר הדין עם המלוה: הגה אפילו שתק כשקבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ולא אקבלם רק על חוב אחר ר"ן פ' הכותב וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי ומה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ב"י סי' נ"ח בשם הרשב"א:

3 אם הלוה אומר מחוב פלו' שפלו' ערב בו נתתים לך ועל מנת כן קבלתם והמלוה אומר לא נתרציתי לקבלם אלא מחוב פלו' שאין לי בו ערב אם החוב שאמר הלוה שפרעו דהוא מלוה על פה נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב אפי' אם היה קבלן ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במגו דלא היו דברים מעולם ונשבע ונוטל ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ואפי' אם פרעו בעדים ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים מאיזה שטר נאמן לומר שקבלם בשביל החוב שאין לו בו ערב ונשבע וגובה חובו מהלוה או מהערב ואם יש בו נאמנות גובה בלא שבועה:

4 הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזוייף או אמנה ואמר המלוה כן הדבר אבל שטר כשר היה לי ואבד נשבע הלוה היסת ונפטר:

פירוש הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט פ״ג

1 שו"ע ושתיהן עבר זמנן. נ"ב ע' בב"ש אה"ע סי' כ"ח סק"ט ובט"ז שם:

2 ש"ך אות ב שוב א"י לעכבם לעצמו. נ"ב זה תמוה דא"כ מאי מהני מגו דלהד"ם הא אף דמאמינים לו דהמשלח חייב לו הא כבר זכה לאחרים ובעיקר קו' הש"ך נלפע"ד כיון דאם ידוע בעדים דחייב לשליח מהמנינן לי' דנתכוין מיד לזכות לעצמו דמזה מיירי הך דהכא. ה"נ אם יש לו מגו דמאמיני' אי דחייב לו נאמן לומר דתפס תחלה לעצמו ועדיף מדהכא דגם ע"ז דנתכוין לזכות לעצמו מכח המגו אבל אם באמת אינו חייב לו בודאי נתכוין לזכות להמלוה שנשלח לו וא"כ ההיא דלקמן דמיירי בא"י דחייב לו משו"ה ביש לו מגו דלהד"ם נאמן במגו דחייב לו ושנתכוין תחלה לזכות לעצמו. אבל במסרו בעדים א"נ במגו דהחזרתי דאינו דאנו דנין דאינו חייב לו וזכה להמלוה ואם כן חייב השליח לשלם להמלוה ודו"ק:

3 ש"ך אות ה וי"ל דשאני הכא כיון שהמלוה מודה. נ"ב עדיין קשה דלהימן המלוה לגבי ערב במגו דלהד"ם וכיון דהוא טוען ברי והערב שמא אמרי' מגו להוציא כמ"ש בש"ך בכללי מגו אות ט"ו:

4 ש"ך אות ז דברי הסמ"ע תמוהים. נ"ב לפענ"ד כיון דלהדי' חזינן דטעמא דר"י דלא הוי מגו היכא דמוכח לשקר תחלה א"כ בפשוטו ראו לומר דמאי אמרי' הלכ' כר"י בזוזא היינו מטעמא דר"י ומה"ת לומר דהלכתא כר"י ולא מטעמי' אלא כיון דדחיק להו לתוס' לומר כהרשב"א דרב אדא דמחלק בין ארעא לזוזא היא מטעם דמספקינן לי' אי הלכה כרב או כר"י א"נ מדפסקי' הלכה כרבה בעי ע"כ היכא דמוכרח לשקר תחלה הוי מגו א"נ הא דהלכה כר"י בזוזא הוי הלכתא ולא מטעמא אלא משום דהוי מגו להוציא וכיון שכן להי"ח דאמרי' מגו להוציא דהוכיח לו' דהחילוק בין ארעא לזוזא משום דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כרבה או כר"י וכמו דהוא להש"ך דס"ל דהי"ח ס"ל כהרמב"ן דאיירי באינו מקויים א"נ הא דמחלק בין ארעא לזוזא היינו דהוי ספק אי הלכה כרבה דגם באינו מקויים הוי מגו או כר"י דאינו מקויים לא הוי מגו וכמו דכתב הש"ך להדיא בס"ק ט' בסופו. א"כ י"ל ג"כ הי"ח ס"ל כר"י דטעמא דר"י היינו דבמוכרח לשקר תחלה לא הוי מגו ורב אדא מחלק בין ארעא לזוזא היינו דהוי ספק אי הלכה כרב או כר"י דהך ספק אם במוכרח לשקר תחלה מקרי מגו ומש"כ הסמ"ע כ"כ התוס' היינו דתו' כתבו דזה טעמא דר"י וכיון דלהי"ח מוכח דהוי ספק בהלכה אי כרב אי כר"י דבענין אחר אין מקום לחלק בין ארעא לזוזא א"כ הא דק"ל בזוזא א"נ היינו מטעמא דדלמ' הלכה כר"י דמוכרח לשקר תחלה לא הוי מגו דברי הסמ"ע נכונים וכמו דס"ל להש"ך דמספקינן אם באינו מקויים. ה"נ י"ל להסמ"ע דמספקי' להלכה אם במוכרח לשקר תחלה הוי מגו ודו"ק:

« Rabbi Akiva Eiger on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 82 Rabbi Akiva Eiger on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 84 »